הקצעה ומקצועות פרק א'

הקצעת עץ בכלי מכוון היטב, חד ונוח להפעלה, היא פשוט עונג. זה כמו לנגן בכלי נגינה איכותי, או כמו לחתוך מזון בסכין שף חדה. כבעליו של צי מקצועות אני יכול להעיד שזה כיף גדול לשלוף מהמגירה כלי אמין ומכוון היטב שיצלח לגלף עבורך שבב עץ דק וארוך ולעשות זאת בנחישות ובקלות.
מתי אנו נדרשים להקציע? 
1. לצורך ישור, החלקה, ועיבוד לעובי אחיד של לוחות עץ לפני ניסור למידות סופיות.
2. ישור פאות לוחות לפני הדבקתם למשטחים רחבים.
3. עיבוד והתאמה סופית של מחברים שונים כגון: דירוגים, פיחותים, לזבזים וסינים, בעיקר לפני הדבקתם.  
4. השוואת גבהים בין חלקים אחרי הדבקתם.
5. עיבוד צורני של חלקים.

תמונה 1: הקצעת פאה ארוכה של רגל שולחן במקצועה מס' 4

תמונה 2: הקצעת פאה קצה ברגל שולחן ע"י מקצועת גדע

מיומנות בהקצעה
נכון שהקצעה מוצלחת דורשת מיומנות מצד המקציע, אבל בעיניי המרכיב החשוב יותר שיבטיח את הצלחת ההקצה הוא שימוש במקצועה שהותאמה היטב ושלהבה חודד כנידרש.
יצא לי ללמד תלמידים רבים כיצד להשתמש במקצועה. אני יכול להעיד שכאשר נתתי בידם מקצועה איכותית שלהבה חד, הצליחו התלמידים להפיק שבבים מרשימים ולהקציע במדיוק אף לאחר אימון קצר של רבע שעה בלבד.
כמובן שפעולות הקצעה מורכבות יותר יצריכו לימוד מתמשך והתנסות נוספת, אבל את הבסיס ניתן ללמוד בשעור אחד. לא כך הדבר שהכלי שבו משמשים התלמידים אינו כשיר לעבודה.
איכות המקצועות
רבים חושבים שבקנותם כלי עבודה חדש הם מבטיחים לעצמם שהכלי יאפשר להם, למן הרגע בו נחלץ הכלי מאריזתו, עבודה איכותית ותוצאות מבטיחות. אך לצערינו אין כך הדבר, לפחות ברוב המקרים.
כלי עבודה ידניים פשוטים כמו מברג, פטיש, מסור מגיעים מהמפעל אל מדפי החניות כשהם מוכנים ומזומנים לעבודה, ואין צורך להכשירם מעבר לניגוב שיכבת שמן ההגנה שנמרחה עליהם.
באשר למפסלות ומקצועות הסיפור קצת שונה. חברות מוכרות כמו Stanley או Irwin
(בעבר ניקראה Record) אינם משקיעות את הזמן הנדרש להשלים את מלאכת ההתאמה הסופית והישור של החלקים, ועל מנת לחסוך בהוצאות יצור מגלגלות את הפעולות הללו לפתחי הלקוחות.
במגזינים, בספרות המקצועית, וכיום גם על שרתי האינטרנט מצויים מאמרים וסרטים לרוב המסבירים כיצד להכשיר מפסלות ומקצעות חדשות, וגם ישנות, לעבודתם: ישור הסוליה, הצפרדע, והשחזת הלהב במקצועות; ישור הגב והשחזת החורפה במפסלות.
רק מיעוט מהיצרנים משקיעים את הדרוש בהבאת כלי העבודה לרמת גימור גבוה שתאפשר לצרכן לעשות בו שימוש מייד עם שליפתו מהאריזה. חברות כמו Lie Nielsen, WoodRiver, Lee Valley ו Clifton רכשו מוניטין של יצרני איכות שמרכולתם אינה נדרשת לשיפור או טיפול כלשהו ע"י הצרכן. אך אליה וקוץ בה. מחיר כלי העבודה תוצרת חברות אילו יקר במאות אחוזים מזה של הכלים השכיחים מבית Stanley או Irwin.
רק במקרים מיוחדים ימצאו כלי עבודה שמחירם זול משמעותית בהשוואה לכלי האיכות ויחד אם זאת איכותם -- כולל בקרת האיכות וההתאמה הסופית במפעל -- מרשימה וטובה.
אלו מקצעות דרושות לנו?
מוסכם ע"י רוב העוסקים בתחום ששני המקצעות הראשונות שהנגר צריך להצטייד בהם הן מקצועה מס' 4 (או 5) באורך בינוני, ומקצועת גדע קטנה וקצרה. בעזרת כילים אילו ניתן לבצע את רוב הפעולות שהזכרתי קודם. המקצועה הבאה שנזדקק לה היא מקצועת כתף (Shoulder Plane). זוהי מקצועה בעלת רוחב להב המשתווה לעובי המקצועה ושבעזרתה ניתן לפחת ולהקציע מחברים שונים. כיוון שרוחב הלהב הוא כרוחב המקצועה ניתן להוביל את המקצועה לאורך מדרגה או סין ולהקציע את כל רוחב הבליטה -- מהניצב ("הקיר") ועד קצה מדף הדירוג.

בשולחן שבניתי לפני יותר מעשור כללתי סינים עבים בקצה הקושרות. סנים אלו ננעצו בנקבים שחוקקתי ברגלי השולחן. את הסינים ניסרתי בעזרת מסור יד יפני ולאחר מיכן הקצעתי את כתפייהם בעזרת מקצוע כתף מס' 93 של חברת סטנלי.

מגזין Fine Woodworking הפיק סרטון המסביר את יתרונותיהם ויכולותיהם של מקצעות הגדע השונים. הסרטון מעניין ואני ממליץ לכם לראותו.
לחצו כאן לצפות בסרטון

בפעם הבאה אמשיך לספר בשבחם של המקצועות וגם אצרף סירטון המתעד מבחן איכות שערכתי למקצועת כתף חדשה-ישנה.

הגיגים על דבק המגע

פעם, רובינו ודאי זוכרים זאת, בכל בית ישראלי המכבד את עצמו היתה מגירה במטבח או במרפסת, ובה הכילים שבעל/ת הבית המצוי היה נזקק להם בעת צרה: כמה מברגים, סכין חמאה ישן, מספריים, חוט או שרוכי נעליים ישנים וגם שפופרת של דבק מגע.
מר וגברת ישראלי נדרשו לדבק המגע עבור כל מלאכת הדבקה שרק שתוכלו לדמיין: מאיחוי חרסינה שנשברה ועד להצמדה פיסות עור של חגורה שנפרמה; מהדבקת שיברי הפלסטיק בטרנזיסטור הישן ועד הגשת מזור אורתופדי לרגל שולחן שנשברה ואוחדה לה יחדיו. ואת כל עבודת ההדבקה הזו עשה,  ניחשתם נכון -- דבק מגע.
אך אצלנו בבית הדברים היו קצת שונים. אבי, שבמקצועו היה מכונאי אוניות, היה מבין אותם יודעי חן שלמדו להכיר את צפונות הדבק האפוקסי. בעוד שבישראל של שנות השישים -שבעים היה הדבק הזה מצרך נדיר למדי, בארצות הים, אירופה וארה"ב הוא כבר הפך בן בית, או לפחות בן מוסך או סדנה שליד הבית.
אבי קנה את שפופרות הדבק בארה"ב והביא אותם לביתנו. הוא לימד את אמי איך להשתמש בדבק והיא לימדה אותי ואת אחי איך לערבב, למרוח, ולהמתין עד שיתמצק. עוד כילד קטן יצא לי לעמוד על נפלאות האפוקסי על פני דבק המגע: הוא מסוגל למלא פערים, הוא מתקשה (לרוב בגוון שקוף) הוא מסוגל להדביק חומרים מחומרים שונים ללא כל  בעיות, והמוצר שהודבק בעזרתו יחזיק מעמד הרבה מאוד זמן.

ובאשר לדבק המגע? הסיפור שלו הוא קצת שונה. הוא הומצא כדי להדביק חומרים בעלי מקדם חספוס שונה, או בעלי מקדם התפשטות שונה זה מזה. הדבק הומצא גם כדי לאפשר לחומרים המודבקים, להמשיך ולשמור על האלסטיות שלהם בזמן שהמוצר "עובד" (דבקים אחרים נוטים להתקשות ולקבע את שני הצדדים המודבקים אילו לאילו). הדוגמה הטובה ביותר שתסביר זאת היא הדבקות חומרים בתעשיית ההנעלה. במיקרים רבים צריך להדביק חלקי עור לחלקי גומי, ספוגים לבד וכו'. בנוסף, המוצר המוגמר "עובד". סוליה של עור וגומי חייבת להיות גמישה, לשון נעל המורכבת מבד המודבק לפלסטיק צריכה לדעת להתקפל -- ודבק המגע מאפשר זאת. לדבק המגע יש עוד תכונה חשובה. הוא מאפשר הצמדה ואיחוי ללא המתנה עד שהדבק יתמצק וללא צורך בלחיצת מתמשכת של החלקים המודבקים. זהו יתרון חשוב כיוון שבאיזה בית נורמלי היה מצאי כליבות שתאפשרנה למדביק ללפות חלקים מחלקים שונים אחד אל השני למשך זמן? לכל היותר היו בבתים שלנו גומיות, "מקלות כביסה" או סרט הדבקה שקוף לנייר, ואיתם, תסכימו איתי, -- אין הרבה מה לעשות שצריך להדביק רגל שולחן שנשברה. הערכתי שהתכונה הזו היא שהפכה אותו לכל כך פופולרי. 

נכון שבכל בית היה מצוי גם בקבוב קטן של דבק פלסטי, ובקבוק אחר של חומר שקוף שהיינו קוראים לו "דבק נייר" אבל אילו אפשרו הדבקה יציבה אך ורק של חומרים נקבובייתים כמו נייר ועץ ובתנאי שנניח עליהם משקולת או נצמיד אותם בגומיות. דבק פלסטי לא צלח להדבקת קרמיקה (הוא מתרכך במים), וכשל בהדבקת מתכת, או פלסטיק. כך שלמרות שדבק המגע לא היה אידאלי לאף אחת מהמתרות האחרונות שצינתי הוא היה הפשרה ההגיונית ביותר.

אך לשימוש אחד היה דבק המגע אידאלי, וזה הבטיח את מקומו בפנתאון הדבקים הישראלי לדור ודור. המדובר בהדבקה פורמייקה שנפרדה מבסיסה: פינות פורמייקה, משטחי, ורצועות פורמייקה שהתרוממו ברבות הימים ונפרדו מבסיס הסנדוויץ' או השבבית שעליו היו מודבקים. כי זאת נזכור: הצרכן הישראלי של שנות השישים-שבעים ושמונים ולמעשה גם בימנו אנו, היה מכור לפורמייקה -- ובגדול. פורמייקה על ארונות המטבח, על ארונות הקיר, על שולחן הכתיבה, על מגירות הנעליים, על המסגרת של מראת הכניסה וכו' וכו'.
מגיפת הפורמייקה היתה כה חריפה שרבים נפלו לפתחה. טובי מעצבי הארץ וטובי נגריה נפלו חלל במערכה הזו. ומכיוון שהדבק היחיד ששימש (ועדיין משמש) להדבקת פורמייקה הינו דבק המגע, הפך הוא לבן-בית בארמונות הפורמייקה הישראליים. אין זה משנה מתי נהגה הפורמייקה לבגוד בבעליה ולהתנתק ממצעה, אם היה זה בקיץ החם והלח או בחורף היבש, תמיד היה בהיכון דבק המגע שחש לעזרה, כי לפחות בהדבקת פורמייקה הוא ידע להצטיין.

כיום, בראשית המאה ה21 ירד דבק המגע מגדולתו ואותו החליף באון הדבק המהיר. את רוב פעולות ההדבקה הוא יודע לעשות טוב יותר. הוא עמיד במים, הוא אינו דורש זמן מיצוק ארוך, למעשה כמה שניות וזהו, הוא אינו דורש מערך לחיצה מתמיד -- אלה לחץ אצבעות של בערך רגע או מעט יותר, והוא יודע לאחות חומרים מחומרים שונים בצורה לא רעה ולפעמים מצוינת (הדבקת חומרים נקבוביים או מחוספסים).
תור הזהב של דבק המגע תם. נס ליחו (וגם ריחו האצטוני .... זוכרים) אבל זכרו ישאר איתנו לשנים רבות מאוד.

ארונית הכילים של אודי צרפתי

אודי הוא נגר מדופלם. הדיפלומה, גם אם איננה קיימת ממש על גליון נייר עם חותמת שעווה וכו', היא שרירה וקיימת. תקפותה נסמכת על איכות העבודה שבצילומים ומצאי כלי העבודה המרשימים שאיתם הוא מנגר. את הכשרתו קיבל בבית הספר של נתן וונטהוף מהגליל המערבי. סיפור הארונית שבנה מללב. הנה מה שכתב אודי ולאחר מיכן הצילומים.

-----------------------

אני עצלן מטבעי, וכפי שמעיד עלי הכינוי שלי (אודי מחכה למוזה), לעיתים די נדירות אני נתקף במוזה ומתעורר מתרדמת החורף/קיץ/אביב/סתיו שלי. אני אנצל התקף רגעי זה ואעלה פרטים על הפרויקט האחרון שלי.

היסטוריה

לפני כעשר שנים נתקפתי בחיידק הנגרות, אולם לאחר כשנתיים הצלחתי להבריא מנגרות מעשית והקדשתי מעט מזמני הפנוי לנגרות פסיבית (כלומר, שיטוט באינטרנט) . במסגרת השיטוטים הנ"ל, נתקלתי בשנת 2009 בפורום חדש בתפוז: "פורום נגרות ואומנויות בעץ". החיידק הרדום החל להתעורר ובינואר 2010 השתתפתי במפגש הפורום שבו שמענו את יואב מרצה על נגרות ומספר מחוויותיו.

לאחר מס' שבועות, פרסם יואב בפורום, סקירה על נתן הנגר והמורה. ההמלצה על קורס הנגרות הייתה כל כך משכנעת שמיד התקשרתי לנתן ושבועיים לאחר מכן כבר הייתי תלמיד מו המניין ב "קורס ראשון: בסיס לנגרות רהיטים". עכשיו כבר לא נותר מקום לספק: החיידק הרדום התעורר ותקף שנית במלוא   עוזו.

לא אכביר מילים על נתן, הנגריה והקורסים, רק אציין שכבר שנתיים אני מגיע פעם בשבוע ממרכז הארץ לנגריה שבגליל, ולאחרונה, אף על פי שעברתי לעבוד בשדרות, אני ממשיך לפקוד את הנגריה באותה תדירות.

אחרי שסיימתי את הקורס הבסיסי, המשכתי לקורס המתקדם שבו:

"נלמד להכין פריט שלם כגון ארגז כלים או תיבת תכשיטים, על ידי חיבור זנביונים וטכניקות חדשות עם יישום של טכניקות מהקורס הראשון. כמו כן נלמד על רקע ותכונות סוגי עצים... ".

אני החלטתי לבנות ארונית לכלי עבודה ידניים. חשבתי ששניים עשר השעורים בקורס המתקדם יספיקו להשלמת הארונית. טעיתי ובגדול! עברה מאז שנה וחצי ומעל לשישים שיעורים ורק עכשיו סיימתי לעבוד על הארונית.....

ואגב, הכלי החשמלי היחידי שנתן אישר לנו להפעיל בקורס הבסיסי היה קומקום.

תערוכת סיום של קורס הנגרות בבית הספר של נתן וונטהוף בבית העמק

נתן, חבר ונגר, המלמד קורסי נגרות בקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי, שלח הזמנה לתערוכת עבודות תלמידיו הבוגרים מהשנה האחרונה.
הנה הלינק:
http://nathanvanthof.com/