בשעה טובה ובשנה טובה

סוף השבוע של הלייבור דיי (Labor Day Weekend) הוא המועד בו המורים, התלמידים וההורים מביננו הגרים בחוף הצפון מזרחי מתכוננים לשנת הלימודים שתפתח עלינו לטובה ביום שלישי הקרוב. אך לייבור דיי השנה הוא גם מאורע מכונן עבורי ולא רק בגלל שאשר בני חוזר ללימודים בגן ואני חוזר ללמד בבית הספר שבניו יורק.

בעוד שלשה ימים, התאריך הרשמי הוא 4 בספטמבר, ישוחרר סוף סוף הספר שעליו עמלתי בשנתיים האחרונות מהארגזים ויצא לדרכו אל בתיהם של אילו שהזמינו אותו מראש ואל אילו שיזמינו אותו מעתה והלאה. 

עובדת החיים היא שמתמעטים הספרים ביימנו, לפחות בתחום שלנו, ומידיעה אני אומר זאת. בענף שעליו אנו מנגרים (ספרי הנגרות) מצטמצמים הכותרים מפאת התחרות הקשה עם הבלוגוספירה והיו-טיוב. הוצאות שוקלות צעדיהם היטב לפני שהן מתחייבות לשלם לסופרים, ורובן משלמות פחות עבור הכתיבה והתמלוגים. מכיוון שפחות ופחות נדפסים הספרים במחוזותינו כל הגעתו של ספר חדש לבגרות היא באמת סיבה לשמחה והתרגשות. 

כאמור, ספרי Working Reclaimed Wood בא ללמד את הקוראים כיצד למצוא, להכשיר ולהשתמש במה שאנו קוראים עץ מושב (או עץ ממוחזר).   

עוד בטרם עזב הספר הראשון את מחסני ההוצאה, וכבר התחלתי לקבל אימיילים מאנשים ששמעו על הספר ומבקשים לדעת אם כללתי בתוכו מידע זה ואחר. וכדי לסבר את האוזן, הרי שרק אתמול קיבלתי דוא״ל מביולוג ונגר ששאל אם הזכרתי בספר טפיל ארור, שמחלצי לוחות מושבים מאסמים ומבנים נטושים עלולים לחטוף אם לא יחבשו נשמים. אז האמת שלא שמעתי על הטפיל הזה, שלא עלינו נימצא בגללים שמשאירים דביבונים ליד קניהם, אבל בשמחה הבטחתי לביולוג להזכיר את המידע הזה בבלוג שלי ובמהדורה השניה -- בתקווה שנגיע לכך. 

אני מניח שאם הפצת הספר תגענה הערות ושאלות נוספות, ביקורות ושבחים. כל אילו הם חלק מהברכה והעול שבפרסום ספר, אולי הראשון שיורד לעומקו של הסיפור הכל כך חשוב של עץ מושב (צמד מילים משובח שחברי יובל איתן הציע). 

אז לקראת השנה החדשה אני מאחל לכולנו שנת נגרות מועילה ומתחשבת, שנת עיצוב מדוד, ויצור מכובד. שנת למידה והתנסות בטוחה. ושנת עשיה ברוכה בחומר הגלם הכי מדהים שאי פעם נוצר, מתחדש, צומח ומבשיל יום ביומו, שנה אחר שנה.

סיום כתיבת הספר

בחוץ (17-) מעלות צלזיוס ושלג רך מכסה כשטיח את הבתים, העצים והחצרות שמסביב. די קשה לדמיין אך רק לפני כמה חודשים לבשנו קצר ואכלנו ארוחות על השולחן בחוץ בשעה שאשר הקטן דלק אחרי גחליליות. היום אפילו איציק החתול שתמיד אורב ליד הדלת להזדמנות לצאת ליער מאחורי הבית, החליט להישאר בפנים. האחד בינואר הוא גם יום חופש אצלנו אז זו הזדמנות טובה לשבת ולכתוב לקוראי בארץ ובנכר.
בדצמבר גמרתי לכתוב את הספר הראשון שלי ומסרתי אותו לעורך. עוד הרבה עבודה מחכה בהמשך כולל צמצום הטקסט, החלטות לגבי התמונות והאיורים שיכנסו לספר וכמובן בחירת תמונות כריכה ושער אחורי (אני מניח שכך קוראים לזה).
הספר שדן ב Reclaiemd Wood או כמו שקוראים לו בארץ ״עץ ממוחזר״ יצא לאור בלי נדר בקיץ. לפני שהתחלתי לכתוב את הספר הנחתי שמכיוון שאני די בקיא בתחום ומכיר את רוב רובם של המקורות והמינים של העצים החסים תחת ההגדרה של ״עץ ממוחזר״, המסע יהיה צפוי וברור. אך מיד בראשית העבודה על הפרויקט התברר לי שיריעת הסיפור גדולה הרבה יותר מששארתי בתחילה ושהפתעות וגילויים חדשים יהיו חלק בלתי נפרד מהמחקר ועבודת הכתיבה.
במהלך הכתיבה נתגלה לי עולם חדש ומפתיע של סוגי עץ, דרכי מציאה וקניה וכמו כן מספר לא מבוטל של עושים במלאכה (כולל כמה ישראלים מוכשרים). בנוסף על סקירה מקיפה על סוגי ודרכי הכשרה של עץ, נכללים בספר פרקים על שיקום פרזול נטוש, פרק על קורות עץ אלון נדיר שנקברו ונשכחו, ולאחר כמעט מאתיים שנה התגלו במקרה, ופרק על מציאה ושימוש בגזעים וענפים שנמצאו בחצר או ברחוב.
אחד מהנגרים המוכשרים שאני נותן לו במה בספר הוא גלעד ארגז מישראל. גלעד הזמין אותי לפני שנה לביקור בסטודיו שלו ליד נתניה ושם צילמתי כמה מהתמונות הכי מעניינות על עץ ממוחזר הממתין בסבלנות לפרויקט חדש.

למטה תוכלו לראות כמה תמונות מאוסף האוצרות של גלעד וגם כמה תמונות של עבודותיו.

 

סכנה עולמית ליערות עצי הסייסם Rosewood ולחי ולצומח שלידם

הRosewood הוא אחד ממיני העצים המיוחדים ביותר. הוא נפוץ באסיה ובאפריקה וגם גדל בארץ. בישראל אנו מכירים אותו כסייסם הודי שהוא אחד מהמינים הנפוצים של העץ. בשנים האחרונות העץ הזה והסביבה המידית שלידו נמצאים תחת מכבש כריתה וכלייה שמונע בעיקר מהדרישה הסינית לעץ. הכתבה הבאה התפרסמה לפני מספר שבועות בכלכליסט והיא סוקרת את סיבותיה ותוצאותיה של החמידה לRosewood. מאוד מומלץ לקרוא:
https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3712891,00.html

כתבה יפהפייה על בית הספר ׳עץ לדעת׳ ועל אהבת הנגרות והעץ

בסוף השבוע התפרסמה כתבה מחמיאה, רגישה ופיוטית בעיתון כלכליסט על בית הספר של נתן ונטהוף ואורן פייגנבאום. יונת נחמי שביקרה בבית הספר חיברה מלל נהדר שבייחד עם תמונות טובות של תומי הרפז הרכיבו לנו מסמך יפהפה על הרעיונות, העקרונות והדחפים שמשפיעים אלינו - אוהבי הנגרות והעץ. על הסטודנטים שבאים ללמוד, על הערך שבבנייה בת קיימה ועל הכבוד לחומר...... שווה לקרוא.

האם אפשר בכלל לגדל עץ לבניה בישראל ואם זה בלתי אפשרי האם בניה בעץ היא כלכלית?

בהמשך לשתי הרשומות הקודמות בהם דנתי בעץ כחומר בניה מעולה נשאלתי האם ניתן לגדל בישראל יערות שתנובת העץ בהם תצדיק את קיומם כענף כלכלי.

תשובתי, בקצרה, היא שכלכליות גידול משאב מתחדש (עץ) אינה צריכה להיות תלויה אך ורק בקרבה הגאוגרפית של המטע או היער לאתר הבניה. במילים אחרות. גם אם בארץ לא כלכלי לגדל עץ לבניה (בגלל מחיר המים להשקיה והקרקע) יש צורך לעודד את השימוש בעץ שייובא ממדינות אחרות. 

בכדי להסביר את הקביעה הזו אני רוצה שנבחן תחילה עת ענף הבניה בארץ. אנו נותים לחשוב שטכנולוגיות הבניה בארץ התפתחו באופן אורגני ממצאי החומרים המתחדשים (עץ, קש, סיבים) והמחצבים (סלעים שונים, אדמה וחול) הקיימים בטבע הארץ ישראלי. יתכן ובעבר זו היתה המציאות, כאשר הבית המקומי הוקם מחומרים מקומיים בלבד. אך מה שנכון היה לבניה הארץ ישראלית לפני מאות ואלפי שנים, לא יכול לספק את צרכי ואילוצי הבניה כיום. טכנולוגיית הבניה בארץ בימינו רחוקה מאוד מהרומנטיקה של הבניה "הטבעית" המשויכת לתקופות קדומות והיא למעשה תולדה של אילוצים, אופנות ואדיאולוגיות כמו גם של גחמותיהם של מתכננים צרי אופק הפועלים בימנו אנו. רובינו תופסים בניין כיחידה המיוצרת מבטון בלוקים וטיח, שהם - על פי מה שאמרו לנו - חומרים מקומיים. אך לאמיתו של דבר קיומם הפיסי של הבתים שלנו תלוי ועומד על יבוא של חומרים שונים (פלדה, אלומיניום ופלסטיק).

זאת ועוד, חומרי הבניה "הטבעיים" שלנו זמינים לנו כתוצאה מכריה וחציבה מסיבית של נוף הארץ הסלעי והדיונות שליד הים. כך שלמעשה הבניה בארץ תורמת להכחדת הנוף בישראל.

בנוסף, על מנת לייצר למשל בלוק בטון, צריך לחצוב ולרסק סלע, ואז לחבר את האבנים יחדיו בעזרת צמנט (מלט) וחול. איך מכינים צמנט? ... גם כאן יש צור בתחינת סלעים ושריפתם בטמפ' גבוהות מאוד. הדלק שמשמש לשריפת הסלעים לא "גדל" בארץ ואנו נאלצים ליבא אותו, והפחמן הדו חמצני שמשתחרר בתהליך השריפה מזהם את האטמוספירה ותורם להגברת אפקט החממה. 

גם הפלדה, המרכיב השני בחשיבותו בבניינים שלנו, זה שנותן לקורות ועמודי הבטון את חוזקם לכפיפה ומתיחה, אינה נחצבת בארץ ויש ליבאה מחו"ל. מכאן שמרכבים ראשיים "במתכון" הכנת הבית בארץ חייבים להיות מיובאים ממדינות זרות והשימוש בחומרים השכיחים בבניה בארץ הוא: או לא סביבתי או בכלל לא "מקומי".

אך הטרגדיה של השימוש בחומרים אילו אינה מסתיימת אך ורק עם תום בנית הבניין. שכן ביגלל סלעיותם ומוצקותם של חומרי הבניה בארץ, קשה מאוד להיפתר מהם לאחר שהבניין סיים את חייו או לאחר שהחלטנו לערוך שיפוצים בו. רוב פסולת הבניה הישראלית אינה ניתנת למיחזור אקולוגי וכמעט מאה אחוזים ממה לא תוכל לעבור תהליכים טבעיים של פירוק בטבע. לראיה, אנו עדים להתמלאות הארץ בתלוליות אפורות ומכוערות של פסולת בלוקים, קורות בטון וחומרי מליטה אחרים שמנקדים את הנוף כתוצאה משפיכה פירטית של פסולת בנין.

  

אני מאמין גדול בחשיבות ה"מקומיות" Localisem כאידיאולגיה שצריכה להשפיע על  ההחלטות הקשורות בבניה, בצריכה, בגידול מזון ובתחבורה. אבל אני חושב שאנו צריכים להזהר מפני קנאות יתר בנוגע ל"מקומיות". יחסי סחר, יבוא ויצוא היו ועודם הבסיס לציביליזצי, לעומתם הסתגרות וקנאות מקומית לא תעזורנה לנו להתמודד אם אתגרי העתיד. לכן אני, כמו מייקל גרין, מאמין ששימוש בעץ, גם עץ מיובא, יכול להוות מרכיב מרכזי ביצירת מודל עתידי, טוב וסביבתי יותר עבור ענף הבניה בארץ ובעולם.

לסיום, בעתיד הנראה לעין ומפאת משטר המשקעים הדל בארץ, לא כלכלי לגדל בישראל יערות לצורך הפקת עץ לבניה. זהו גם המצב במדינות אגן הים התיכון האחרות. אך בארץ כן כדאי לגדל יערות ומטעים לצרכים חקלאיים: כמו גידול זיתים, אבוקדו, תמרים, ומני פירות נוספים שעציהם אינם דורשים יתר השקיה. אילו הם ענפי חקלאות שלא ניתנים לגידול במדינות בעלות אקלים קר וגשום. יתכן ודונם של גידולי עץ ישראליים (זית למשל) יוכל להניב תנובה שוות ערך לדונם של מטע עץ אורן לבניה שגדל בפינלנד או ברוסיה למשל. ובאותה אוניה שתייצא שמן זית מהיער בגליל ניתן יהיה להחזיר כמות של עץ שתשמש לבניית שכונה חדשה. אך כדי שכל זה יצליח צריך להתניע את התהליך. היכן להתחיל? אצל הקבלנים, הצרכנים, האדריכלים או קובעי מדיניות הבניה והמימון? את השאלה הזו אני משאיר פתוחה ומזמין את הקוראים להגיב ולהאיר את עינינו.

בסרטון הבא תוכלו לראות איך מקימים בית בין שתי קומות העשוי עץ בשיטה יפנית חדישה.

בסרטון הזה תוכלו ללמוד על תוכנית לפיתוח מני עץ בעלי קצב גדילה מסחרר שיאפשרו להאיץ את מחזור הנטיעה, גידול, והכריתה על מנת להפוך את העץ לזול וזמין יותר.
 

עץ כחומר גלם לבניית בתי קומות ואף גורדי שחקים

את הרצאות TED אני מניח שרובכם מכירים. אני מקדיש להן זמן מפעם לפעם ואף דאגתי שאקבל אימייל תזכורת על שיחות חדשות שצולמו והוקרנו. השבוע ראיתי את אחת ההרצאות המרתקות מעולם.
מייקל גרין הוא אדריכל מצליח ובעל חברה לתיכנון מבנים. במשך 12 דקות הוא פרס לפני הצופים מסכת משכנעת ומלהיבה על עתידו של העץ באדריכלות. גרין מציג עובדות שאי אפשר להתכחש להם: עץ הוא החומר המתחדש היחיד שניתן לבנות ממנו מבנים גדולים. שימוש יתר בבטון ופלדה אחראי לאחוז ניכר מפליטת גזי החממה לאטמוספירה. עץ הוא קולטן הCO2 היעיל ביותר, ומה יותר חכם מאשר ללכוד את הפחמן הדו חמצני הרע ברקמות העץ שהופכות לחומר בניה. גרין גם מסביר מדוע אין לחשוש משימוש בעץ בבניה (פחד משריפה וחשש שגוי מהכחדת היערות).
אני ממש ממליץ לכם לפנות כמה דקות ולצפות בהרצאה.

רהיט מקסים של גיל ארד

גיל ארד המורה והאמן, שלך לי לינק לאלבום תמונות מכוונן של פרוייקט שזה עתה גמר לבנות.
גדולתו של הפרוייקט היא בשימוש המושכל והמקורי בריהוט ישן וזנוח (במקרה שלנו מדובר ברהיטי חוץ מטיק) על מנת להפכם לפרוייקט חדש ויפה. האלבום של גיל הוא אוצר של מידע והשראה שיאפשר לכם לעקוב אחרי כל שלב ושלב של מלאכת הבניה. אין ספק שגיל ראוי להערכה על הפרוייקט הזה. כל הכבוד!

הנה צילום של הארונית החדשה ולאחריו צילום החלקים שמהם היא נבנתה.
לצפיה באלבום של גיל לחצו על הקישור: הארונית של גיל

אל תשליכיני לעת זיקנה

את אהבתי לרהיטים אינני צריך להוכיח, אתם יודעים זאת כבר מזמן. את חיבתי למציאות ברחוב ולחפצים שניתן לעשות בהם שימוש מחדש, או להפוך אותם לחלק מיצירה חדשה חשפתי בכמה וכמה רשומות עבר.
הסרטון המצורף לרשומה זאת לא יספר לכם מה עלה בגורלו הטוב של רהיט מן הרחוב, מהסיבה הפשוטה שקורותיה של שידת האלון מ Cambridge, Massachusetts שהושלכה לאשפה לא שפר עליה כל כך (וזאת בלשון המעטה).
בחרתי לתעד את מר גורלה כיוון שחשוב היה לי להדגים באופן הברור ביותר מה קורה לכל כך הרבה חפצים אצילים שמסיימים את חייהם במגרסת משאית הזבל, בהשמדה מקוממת, סתמית וחסרת תוכלת.
בכוחנו להציל לשקם ולתת חיים חדשים לכל כך הרבה רהיטים וחפצים אחרים, בידינו האפשרות לגאול אותם מכליה, אלא  שהמציאות היא שאנו לא יכולים, ואו לא רוצים לעשות זאת. כדי לשנות את "תרבות ההשלכה" יש לחנך את הציבור להעריך איכות על כמות, כבוד לוותיק (שזקוק למעט תשומת לב ואולי שיכבת לכה חדשה) על פני נהייה אחר החדש והזול. שינוי שכזה לא יעשה ביום אחד והוא מצריך שיתוף פעולה של מעצבי דעת קהל מתחום הצרכנות כמו גם תמורה באתיקה המקצועית של מעצבי מוצר ותעשיינים. איפוק צרכני הוא מפתח לשינוי. השאלה הגדולה היא האם יש סיכוי שזה יקרה?

מעצבים, יצרנים ומשווקים, מאפיינים בונים ומוכרים מוצרים המתוכננים לאבד את שמישותם אחרי זמן קצר. צרכנים התמכרו לצרוך אופנה עכשווית זמינה וזולה, והתרגלו למציאות בה אחת לכמה שנים מחלפים את המלתחה, המכונית, המשקפיים, המחשב והנייד, שלא לדבר על הנעליים  והבגדים. יש מעט מאוד מוצרים שאנשים עדיין רגילים לקנות ולהישאר נאמנים להם לשנים רבות. רהיטי איכות, תכשיטים, כלי עבודה משובחים וכלי בישול איכותיים הם אולי שארית הפליטה שליחם עדיין לא נס. מחיר הוא מרכיב מרכזי בבגידתנו באיכות ובהעדפותינו את הזבל. איכות עולה כסף ולא לכולם יש יכולת להשקיע לתווך הארוך. רובינו יודעים שעדיף לשלם יותר על מוצר שיחזיק מעמד לשנים רבות מאשר לשלם על מוצר זול שיגווע מהר. אבל מאז מהפכת התקשורת התרגלנו לראות איך הטובים והיקרים במוצרים מאבדים מערכם באופן מידי ביום שגרסה מהירה, ומשודרגת שלהם מגיעה לשוק. מכשירי טלפון נייד, מצלמות, מחשבים, טלוויזיות ומכשירי שמע לא מגיעים לגיל מופלג במקומותינו. אחרי שלש שנים בממוצע ניפטר אפילו מהטוב והאמין שבמכשירים לטובת דגם מתקדם יותר. יתכן ומציאות זו בה אנו רואים את משוש חיינו יורד מערכו בזמן קצר כל כך, היא שמבלבלת אותנו וגורמת לנו לחשוב שכל מוצר שנקנה, סופו שידון לאשפה בחלוף שנים מועטות. פסיכולוגים וודאי חוקרים את התופעה בה נישבר הקשר ההגיוני, האמתי והתדמיתי בין איכות, מחיר גבוה ושמישות רבת שנים. אני סבור שהמציאות ההיפר-טכנולוגית המוזרה הזו משליכה על  ערכם (Value)  ואורך חייהם המצופה של רבים מהמוצרים שברשותינו, לרבות רהיטים, ובה יש לתלות את מירב האשמה ל"תרבות ההשלכה" שבה אנו חיים ולא אנו מצייתים.

אוקיי, אחרי ההגיגים הללו הנה הסרט שצילמתי ושידגים את חוסר התוכלת במעגל הקניה --שימוש -- השלכה, בו אנו חיים.

ווידאו: אני בעבודה

השבוע הועלה לרשת ווידאו קצרצר (דקה אחת) המראה כיצד אני מוצא, מעצב, ובונה חפץ חדש ממה שאחרים זרקו לרחוב.
אז נכון שהרחוב הוא רחוב שישים ומשהו בUpper East Side של מנהטן אבל האשפה שמגיעה לרחוב שם דומה לאשפה שמשליכים גם בישראל. יותר מדי פעמים אנו זורקים לרחוב חפצים במצב מצוין. רהיטים, כלי בית, וחומרי גלם שיכלו להמשיך לשמש אותנו, או אחרים, בנאמנות לשנים רבות. אנו משליכים אותם כי שינינו את טעמינו, נמאס לנו לראות אותם, משהו קטן התקלקל ואין לנו אנרגיה, זמן או כסף לתקן, או שאנו צריכים לעבור דירה ואין לנו ....ניחשת נכון: זמן, כסף או אנרגיה לארוז לטלטל ולשנע, וכו' וכו'.
אני נשבעתי שלא להשליך לאשפה חפצים שמישהו אחר יכול לעשות בהם שימוש, חפצים שאחר יוכל לאמץ אל ביתו. אני מכניס את הדברים שאני לא רוצה בהם (למשל כלי בית ישנים או חולצה שהבלתה) לארגז שעליו אני רושם: "חינם", כשאני בארה"ב אני רושם " Free Stuff". אני מניח את הארגז ליד הבית על המדרכה או ליד כניסה של מוסד ציבורי ומתפלל שעובדי הנקיון החרוצים של העיריה (בארץ) לא יעיפו את הארגז לכל הרוחות.
ברוב המקרים תכולת הארגז מתרוקנת במהירות. לפעמים זה לוקח יום או יומיים, אבל בסופו של דבר אני די שמח שמה שהוצאתי מביתי לא יזרק למשאית האשפה להדחס ולההרס ולהגיע לאתר הטמנה כדי לבלות את עשרות אלפי השנים הבאות מתחת להררי אשפה כחפץ שאין לו הופכין.

3rd Ward member portrait: Yoav Liberman from Christian Schneider on Vimeo.

סרטון מקסים על אמריקני שעקר לאלסקה לחיות בכוחות עצמו... Alone in the Wilderness

מישאל לברון, הקורא את הבלוג והעוסק בנגרות ובבניית כלי נגינה, שלח לי את הקישור הבא לסרטונים המתארים את מאמצייו של איש טבע אמריקני להתבודד ולהתמודד עם הטבע ביערות הכבירים של אלסקה. Dick Proenneke יצא בסוף שנות השישים לאלסקה. מצוייד בכמה כלי עבודה בסיסיים, רובה ומחבט (לא אני לא מגזים) הוא הצליח להקים לעצמו בית, לצוד, לבשל, לנגר, ולחיות בישימון הקר זמן ארוך מאוד. הוא תעד את קורותיו במצלמת 8 מ"מ (אם אינני טועה) והסרטים שהפיקו בעקבותיו מרתקים ומקסימים. בסרטונים הבאים תוכלו לראות איך הוא מנגר.

תחילה הוא בונה את ביתו.

וכאן הוא מגלף כף עץ.

הנה קישור לאתר הסרטים הרשמי שם תוכלו לקרוא יותר על האיש ופועלו. http://www.aloneinthewilderness.com/building_the_cabin.html

סכנות וסיכונים הקשורים לנגרות ולעץ

היום קראתי (בחופזה אומנם) מאמר על הסכנות והסיכונים שבעבודת העץ. המאמר דן ברעילות חומרים שונים הקשורים בנגרות לרבות עץ והנסרות שלו. בין השאר תמצאו בו מידע על דבקים ומני חומרים אחרים שאתם עשויים לעבוד או להיות חשופים להם.
המסכנה מקריאת המאמר היא שהריאות הן האיבר הרגיש ביותר בגוף ושעליהן צריך להגן בצורה הרצינית ביותר. שאיפת אבק נסורת, מסיסים אורגניים ואלרגניים שונים הנימצאים בעץ עלולה להזיק לנו.

זכרו להרכיב על אפכם נשם -- ואתם די מסודרים..
הנה הקישור: http://www.angelfire.com/nc/conally/hazard.html

גימור מוצרי עץ המשמשים להכנת מזון

במהלך השנים בהם אני מלמד, מייעץ, כותב ומרצה על נגרות ועיצוב אני נדרש מדי פעם לענות על שאלה אחת חשובה: מהם (מהו) הציפוי הנכון למוצרי עץ הבאים במגע או משמשים להכנת מזון.
בעבר סיכמתי את הנושא הזה ברשומה שפרסמתי כאן לפני שנתיים. אבל שאלה מעניינית שהופנתה אלי השבוע גרמה לי לרצות לשתף אתכם הקוראים בנושא זה מחדש. השואלת ביקשה לדעת האם "שמן פשתן" שרכשה לציפוי משטח חיתוך לעץ, הוא אכן שמן הפשתן שאני ממליץ עליו למזון.
לבקשת השואלת לא אפרסם את פרטיה או שם החברה שלה.

הנה השאלה:

יואב שלום,

קראתי את הפוסט שלך לגימור מוצרי עץ המשמשים למזון בבלוג "woodworking in Israel", ורציתי לדעת אם אפשר להתייעץ איתך בנושא.

אני צורפת, ויחד עם שותפתי יש לנו מותג לכלים לבית ולמטבח. אנחנו עובדות בעיקר בטקסטיל ומתכות, אבל לאחרונה עיצבנו מוצרי במבוק למטבח, ביניהם גם קרש חיתוך. הקרש עשוי במבוק תלת שכבתי (מאד נוקשה), ואנחנו מתלבטות כיצד לשמן אותו. אחרי מחקר לא קטן, וכמובן שיש הרבה דעות, החלטנו לשמן אותו עם שמן פשתן. הלכתי לחנות טמבור בת"א שאמורה להבין בדברים האלה, והמוכר נתן לי בקבוק שמן פשתן בצבע כהה. נראה לי שהוא המתועש שאתה מדבר עליו בכתבה אבל אני לא בטוחה. במידה והוא מבושל, האם לא בטיחותי להשתמש בו? 

האם אתה יכול להפנות אותי למקום בו אפשר לרכוש שמן פשתן לא מבושל בכמויות (בערך 5 ליטרים)? חנויות הטבע לא ערוכות לכמויות כאלה, והן מאד יקרות.

אשמח מאד לתשובה,

תודה ויום טוב,

הנה תשובתי (ערוכה מחדש):

הי 

תודה שכתבת לי ואני שמח לענות.

דבר ראשון, לגבי הבמבוק: האם בדקתם אותו בתנאי רטיבות לאורך זמן? במבוק יכול להיות קרש חיתוך מעולה אבל הדבק המדביק את השכבות חייב להיות עמיד מים. 

רוב הדבקים התעשייתיים הם אמידי מים במידה מסוימת, פשוט צריך לבדוק זאת ע"י טבילה של הקרש במים ליום יומים ואז לראות אם יש התנקות של החלקים או שמא הכל כשורה.

לגבי הציפוי: ההערכה שלך שהמוכר לא ממש מבין מה הוא מכר לכם אכן נכונה. הוא מכר לכם מין נוזל עכור ורעיל שלא היתי משתמש בו גם על גבי רהיטים, שלא לדבר על מוצרי מזון. שמן פשתן טבעי למזון הוא אותו השמן שמוכרים בחניות טבע. כל תחליף אחר עלול להכיל חומרים שיזיקו למשתמש. 

לגבי הכמיות: היתי יוצר קשר עם יבואן של שמן פשתן (אך יתכן והוא מופק בארץ) ומבקש כמות בהנחה.

לפני הכל היתי קונה בקבוק בחנות טבע ומנסה את השמן על הבמבוק. מורח בכמות נדיבה, מלטש בנייר 400 וסופג את היתרה לאחר עשר דקות.

תנו לשמן להקשות כמה ימים ואם התוצאה מוצאת חן בעיינכם יישמו את השמן הזה על המוצרים שלכם.

להתראות,

יואב

לאחר יומיים קבלתי אימייל תשובה מהשואלת בו היא מספרת לי בשמחה שמצאה מקור טוב לרכישת שמן פשתן אמיתי, שהן ערכו מבחן טבילה לקרשים ושהן תשלחנה בעתיד צילומים של קרשי החיתוך.

הנה התשובה (ערוכה מחדש):

היי יואב,

תודה על התשובה המהירה.

מצאתי די מהר חברה שמפיקה בארץ שמנים בכבישה קרה, והאמת שזו אותה העלות כמו השמן המבושל... 

אתה יכול בשמחה לפרסם את השאלה..... הבמבוק שייך לחברת "טרגרן" האמריקאית, הוא עמיד ביותר, ועבר בהצלחה את מבחן הטבילה.

כרגע אנחנו מוציאות דוגמאות חדשות, אשלח תמונות כשיהיו לי.

המון תודה על העזרה,

בניית בתים מעץ בשיטה היפנית: היי טק במיטבו

הסירטון הבא מציג איך מפעל מתועש אחד וכמה עובדים מצליחים להכין חלקים מוכנים מראש המשמשים לבניית בתי עץ ביפן. בתהליך מדהים מרתק וטכנולוגי בא לעולם מוצר סביבתי, חזק ועמיד ביותר לרעידות אדמה הבנוי ממשאב מתחדש (עץ). במפעל מיוצרות קורות ועמודים הנישלחים לאתר ממומספרים ומוכנים להרכבה. החיבורים הם חיבורי זנביונים (שקע תקע). לאחר שהחלקים יוצרו ונשלחו לאתר הבניה מוקם הבניין. כל בעלי המקצוע העמלים איש איש בתחומו על תכנון ובניית הבית (כולל האדריכלים ומעצבי הפנים) לוקחים חלק במלאכת ההקמה שאורכת יום אחד..
מוציינות יפנים במיטבה!
תענוג לראות את הסרטון.
לחצו כאן לצפיה בסרטון

תערוכת הרהיטים של אהוד אורן בגלריה ברוורמן, ת"א

אהוד אורן הוא אמן רב תחומי העוסק בצילום, עיצוב גרפי ובשנים האחרונות גם בעיצוב רהיטים.
תערוכת הרהיטים שהוא מציג בגלריה ברוורמן שנאצרה ע"י האדריכל והמעצב גיורא אהרוני היא אחד מאירועי הריהוט החשובים שהתרחשו בארץ בשנים האחרונות. יכולותיו של אהוד כאמן צילום וגרפיקה התגשמו ברהיטים שבנה והופכים את הצפיה בתערוכה לחוויה מרתקת. אהוד בחר לצלם נופים עירוניים -- בנייניים, חזיתות, חפצים וחומרים - ולפרוס אותם על גבי רהיטים קובייתיים הבנויים בשלל פרופרציות ודרכי העמדה. חלק מהרהיטים שלו מדמים ביניינים ממש. אחרים הם ביניינים או חזיתות בניין שעברו דקונסטרוקציה. רהיטים אחרים כמו שידת המגירות הנמוכה עלולים אף להטעות את המתבונן שיחשוב: "מה עושה כאן ארמת קרטון למיחזור?"

ההפתעה והעניין ברהיטיו של אהוד נובעת מיכולתו להזמין את החוץ אל הפנים, את חזית הבניין אל תוך חלל הפנים. להקטין את הגדול ולחברו לקטן (בניין הופך ארון) ולעשות כל זאת באלגנטיות והחלטיות. הדיאלוג בין אדריכלות לעיצוב רהיטים מתרחש זה מאות שנים. פרופורציות, מוטיבים, פרטים ואסטטיקה אדרכלית מהגרים ומשתקעים ברהיטים שאנו מכירים. אדריכלים מפורסמים שלחו ידם בעיצוב רהיטים וטביעת אצבעותיהם הארכיטקטונית ניקרת בכיסאות, בשולחנות ובארונות שבנו. אהוד פוסע באותה דרך, מחדש ומשכלל את אמצעי ההבאה הוויזואלית שהטכנולוגיה המודרנית מתירה לנו.
השיטה הטכנית עימה עבד אהוד היא לצלם ואחר כך להדפיס את הצילומים על משטחי פורמיאקה שהודבקו לחזיתות הMDF שמהם ניבנו הרהיטים.

לכל מי שאוהב עיצוב ורהיטים ממולץ לבקר בתערוכה.

הנה הפרטים:

התערוכה נפתחה ב17 בנובמר וננעלת ב22 בדצבר.
הגלריה נמצאת ברח' השרון 12ב' בתל אביב.
שעות הפתיחה הן:
ב' - ה' בין 11 בבוקר ל7 בעבר
שישי-שבת בין 11 בבוקר לשתיים בצהריים.

info@bravermangallery.com 

www.bravermangallery.com

הנה קישור לקריאת מאמר ביקרות על התערוכה מאת יובל סער מהארץ

קן לגבינה עוגה וכו'.

עץ תופח ומתכווץ לרוחב (בניצב לכיוון הסיבים), לאורך הסיבים הוא שומר על מימדיו כמעט באדיקות. התופעה הזו יכולה לפרק רהיטים, לסדוק משטחים ואף לבקע סלעים (יתדות עץ שהוספגו במים). ולכן אנו צריכים להתייחס אליה בחשיבות, ולתכנן את פרוייקטי העץ המלא שלנו בקפידה.
את הפוסטים האחרונים שלי הקדשתי למעמד בן שלש רגלי פסנתר ישנות שקיבלתי מחברה בארה"ב ושהבטחתי לה לבנות לה מהן משהו. כשהגעתי לפרצ'ס מצאתי מכסה זכוכית שהתבקע עקב תפיחה של דיסקית עץ אותה חבק. החורט חרט את בסיס העץ בחורף והתאימו למכסה. הגיע הקיץ הלח והעץ החל "משמין" לבסוף שיבר את הזכוכית. לקחתי את בסיס העץ וחרטתתי אותו מחדש -- ובקוטר קטן יותר, המבטיח שגם לכשיתפח -- לא יסכן את המכסה.. אה כן, היו לי כמה מיכסים שהשאיר האמן הקודם -- זה שחרט את הבסיס המקורי. לקריאה ולצפיה בתמונות נוספות בקרו בבלוג שלי באמריקן וודוורקר:
הפוסט הראשון על המעמד בן שלש הרגליים
הפוסט השני על המעמד בן שלש הרגליים
הפוסט השלישי על המעמד בן שלש הרגליים

כתבו עליו בעיתון......

בספטמבר ריאיינה אותי Joanna Takes מ Woodworker's Journal ושאלה אותי הרבה שאלות: איך אני בונה את עבודותיי, מה הם מקורות ההשראה שלי וכו'. היא בקשה שאשלח להם תמונות למאמר שיתפרסם באוקטובר- נובמבר.
המאמר נחמד ומחמיא ונפרס על שני עמודים במגזין. כיוון שאני מנוי אינטרנט לאימיילים המגעים מהמגזין הזה קיבלתי גם לינק לגירסה מכווננת של המגזין שבמקרה המאמר עליי מופיע בו. ולכן בשמחה רבה אני מצרף את הקישור כאן ומזמין אתכם לקרוא את המגזין וגם את המאמר שכתבה ג'ואנה עלי.
הגרסה המכווננת של המגזין.

העבודות של איציק כהן

איציק הוא חבר שלי שמתעסק בהכל. משיפוץ בתים ועד נגרות צעצועים. ביקרתי אותו באוגוסט וצילמתי את העבודות שלו ואת הסדנה. יצא לנו להשחיז כמה מפסלות ישנות ולאכול מנגו אורגני ישר מהעץ. את הרשמים מהביקור אני מפרסם בבלוג שלי בAmerican Woodworker
הנה הלינק לפוסט האחרון על אציק והתעשיה האוירית שלו:
http://americanwoodworker.com/blogs/yoav_liberman/archive/2010/10/21/come-fly-with-me-let-s-fly-let-s-fly-away-itsik-cohen-s-aviation-industry.aspx

חיים המשחיז

לכל וועידה מקצועית באמריקה מוזמנים נציגי חברות על שלל דוכניהם להראות את חידושי חברתם. בוועידה השנתית של הFS ראתי נציגויות של חבורת המציעות לשווק את האמנים ברשת, חברות המוכרות ציוד וחברות המוכרות חומרי גלם לתעשיית העץ. הדוכן של רוקלר נתן בחינם את "עוגיות רוקלר"
הדוכן של Norton חילק ספוגי שיוף וניירות לטש.

דוכן אחד היה מעניין במיוחד: אבני ההשחזה וההשאה של Howard (חיים) B. Schechter
הוא הציג כל מני אבנים שטוחות להשחזה והשאה. המרתקות מבניהן היו אבני מים בלגיות. אילו אבנים טבעיות הנחצבות בארץ השפלה. הם רכות יותר מאבן ארקנסו ונהוג לסכך אותם במים באת ההשאה. שאלתי אותו מי קונה אותם? הוא אמר שהם נחשקות ע"י שוחטים ומוהלים. מדוע? כיוון שאסור לערב שמן בתהליך ההשאה של סכין שחיטה (המקפידים לא ישתמשו בשמן כי אין לדעת אם עורבו בו חומרים לא כשרים) ומכיוון שאבני מים בלגיות הם טבעיות (אז כמובן שאין חשש שבתהליך יצורם הוכנס להם גם כן חומר טמא) והסיכוך שלהם הוא במים, הם הלהיט אצל מוהלים ושוחטים... עדין.

התמונה מעל: מאתר www.madaspenhome.com
לחיים יש גם אבני מים בלגיות דו צדיות באופן טבעי לגמרי.. זה די מרתק. מתברר שהמחצבה מצאה סלעים שבאמצעם יש קו חיבור בין שני לוחות בעלי קשיות שונה וצבע שונה; צד אחד קשה והשני רך. להבהיר את הנקודה. האבנים הללו טבעיות לגמרי ואין מדובר בשני אבנים מודבקות במפעל.  מי עוד קונה אותם? גלבים ומתגלחי-רטרו. מסתבר שיש עליה במספר האנשים החוזרים להתגלח בתער: כן זה גם יותר רומנטי וגם יותר סביבתי. אני בטוח שחברת ג'ילט ותאגיד פרוקטר וגמבל לא יוהבו את זה.
חיים מוכר גם את אבני המים התעשיות של חבר שפטון היפנית. הם אולי הכי נחשבות בשוק. הוא משווק את אבני היהלום של DMT  וממליץ על האבנים בעלי המשטח הרציף ולא על אילו אם נקודות היהלום ורשת הפלסטיק. חיים סיפר שעשה חשבון וגילה שעל אבן רציפה יש 60% יותר יהלומים.
הוא גם מוכר ושולח בזול לארץ, כך אמר.
האתר שלו:
http://www.theperfectedge.com

חלק מהתמונות ברשומה זו קשות לצפיה: רהיטי ישראל מובלים לטבח

היום ראיתי עוד ערמת רהיטים. יבול שנות הארבעים חמישים ושישים, שהוצאו לרחוב אילת בגבעתיים. השוכרים החדשים, שנכנסו לבית שנבנה בשנות הארבעים, עשו סדר -- מכרו חלק מהרהיטים ואחרים זרקו לרחוב.

זוג מיטות יחיד, שכניראה צורפו לכדי מיטה זוגית גדולה, היו המעניינות בערמה. מבנה המיטות נוצר מקורות אורן מצופות לביד דק משני צדדיהם, וקליף (פורניר) חיצוני ליופי. חלקי העץ המרכיבים את המסגרת חוברו אילו לאילו בעזרת שגמים מעץ אשור.

את המסרגת נושאות שתי רגלי אשור מגולפות; שתי רגליים משופעות פשוטות ממוקמות בצד הפונה לקיר.

המבנה עם הצילועים המלוכסנים בפאות וסגנון הרגליים משווים לרהיט מראה המבקש להיות סגנון ארט דקו ורנקולרי לא"י. אני כמעט בטוח שהמיטות יוצרו בארץ.

 ליד המיטות המסוגננות עמדה גם מיטה אחרת, פחות מעניינת, שרגליה זכו בארדלי אלומניום המתחזה לפליז

אחר הצהריים בשעה שש ורבע שמעתי את משאית האשפה שועטת במעלה הרחוב. ירדתי בחופזה למטה והתמונות הבאות מתעדות את מר גורלם של הרהיטים שנבנו כאן באהבה ולא זכו לבית חם שיאמץ אותם ויתן להם עתיד.

ביקור במרכז ההדרכה של עץ ועצה בצומת ביל"ו

היום ביקרתי ביחד עם סיגל לוי במרכז ההדרכה ומחסן המכירות של חברת עץ ועצה בצומת ביל"ו.

ל"עץ ועצה" יש שלשה מרכזי מכירות בארץ אבל החדש והגדול מכולם שוכן במרחק מה מרחובות וראשון לציון. קיבלו אותנו במשקה ועוגיות לבוקר עיון ומידע על עץ ובניה בחומרים ידידותיים לסביבה. החברה מארגנת מפעם לפעם הדרכות לאזרחים מהשורה, הרוצים ללמוד על יתרונות ושימושי העץ כחומר בניה חיפוי וריצוף. במקום דוגמאות רבות של חיפויי קיר, פרקטים, דקים וגגות רעפים.

ההסברים שקיבלנו מאנשי החברה היו משכילים ומעניינים. צפיה ובחינה של מבנים שונים מעץ שהוקמו במקום ועשויים מיני עצי מחט שונים מאפשרת הבנה וחוויה טובה יותר של העץ כחומר מבני ודקורטיבי לחוץ ולפנים. הליכה על סוגי דקים שונים ומדרכי פרקט מעץ גושני, שיכבתי וסינטטי יכולה לעזור למי שצריך להחליט איזה חומר הוא או היא רוצים לראות בבית אותו הם בונים או מתכננים.

 למדנו שמבנים נושאי עומס הבנויים מעץ יכולים להיות מיוצרים גם מעץ שכבתי הבנוי מרצועות אורן או אשוח המדבקות אחת על השניה. מעץ שכבתי ניתן ליצר ולבנות קורות ועמודים יציבים וחזקים יותר מאשר היו בנויים מעץ גושני שנוסר ישירות מהבול. אך למוצרים אילו יש גם חסרון: הם פחות יפים ומראם ניראה פחות טבעי. ראיני מבנים מאשוח, מארז, מדגלס פיר ומהמלוק; קורות ההמלוק הקנדי הרשימו אותנו מאוד.

למדנו שלארץ מיובאים כמה מינים של עץ המכונה "איפאה" או "איפא" Ipe אבל רק איפא טבקו הוא המתאים ביותר לריצוף סיפונים או דקים. במצגת הסבר שראינו הוקרנו בפנינו שקופיות בהם עשרות פרוייקטי בניה בעץ שהוקמו בישראל בשנים האחרונות. ברבים מהם נבנה הסיפון מאורן "זול". שימוש באורן יכול להיות פתרון מצויין לדק. כל עוד מתכננים את הסיפון נכון ודואגים לניקוז מים טוב, האורן יחזיק מעמד שנים רבות. בסיום הביקור, וכמסורת ישראל סבא, ניגשנו למכולת הפסולת וסיגל דלתה מממנה שלל סרגלי איפא מעניינים....