פעם, רובינו ודאי זוכרים זאת, בכל בית ישראלי המכבד את עצמו היתה מגירה במטבח או במרפסת, ובה הכילים שבעל/ת הבית המצוי היה נזקק להם בעת צרה: כמה מברגים, סכין חמאה ישן, מספריים, חוט או שרוכי נעליים ישנים וגם שפופרת של דבק מגע.
מר וגברת ישראלי נדרשו לדבק המגע עבור כל מלאכת הדבקה שרק שתוכלו לדמיין: מאיחוי חרסינה שנשברה ועד להצמדה פיסות עור של חגורה שנפרמה; מהדבקת שיברי הפלסטיק בטרנזיסטור הישן ועד הגשת מזור אורתופדי לרגל שולחן שנשברה ואוחדה לה יחדיו. ואת כל עבודת ההדבקה הזו עשה, ניחשתם נכון -- דבק מגע.
אך אצלנו בבית הדברים היו קצת שונים. אבי, שבמקצועו היה מכונאי אוניות, היה מבין אותם יודעי חן שלמדו להכיר את צפונות הדבק האפוקסי. בעוד שבישראל של שנות השישים -שבעים היה הדבק הזה מצרך נדיר למדי, בארצות הים, אירופה וארה"ב הוא כבר הפך בן בית, או לפחות בן מוסך או סדנה שליד הבית.
אבי קנה את שפופרות הדבק בארה"ב והביא אותם לביתנו. הוא לימד את אמי איך להשתמש בדבק והיא לימדה אותי ואת אחי איך לערבב, למרוח, ולהמתין עד שיתמצק. עוד כילד קטן יצא לי לעמוד על נפלאות האפוקסי על פני דבק המגע: הוא מסוגל למלא פערים, הוא מתקשה (לרוב בגוון שקוף) הוא מסוגל להדביק חומרים מחומרים שונים ללא כל בעיות, והמוצר שהודבק בעזרתו יחזיק מעמד הרבה מאוד זמן.
ובאשר לדבק המגע? הסיפור שלו הוא קצת שונה. הוא הומצא כדי להדביק חומרים בעלי מקדם חספוס שונה, או בעלי מקדם התפשטות שונה זה מזה. הדבק הומצא גם כדי לאפשר לחומרים המודבקים, להמשיך ולשמור על האלסטיות שלהם בזמן שהמוצר "עובד" (דבקים אחרים נוטים להתקשות ולקבע את שני הצדדים המודבקים אילו לאילו). הדוגמה הטובה ביותר שתסביר זאת היא הדבקות חומרים בתעשיית ההנעלה. במיקרים רבים צריך להדביק חלקי עור לחלקי גומי, ספוגים לבד וכו'. בנוסף, המוצר המוגמר "עובד". סוליה של עור וגומי חייבת להיות גמישה, לשון נעל המורכבת מבד המודבק לפלסטיק צריכה לדעת להתקפל -- ודבק המגע מאפשר זאת. לדבק המגע יש עוד תכונה חשובה. הוא מאפשר הצמדה ואיחוי ללא המתנה עד שהדבק יתמצק וללא צורך בלחיצת מתמשכת של החלקים המודבקים. זהו יתרון חשוב כיוון שבאיזה בית נורמלי היה מצאי כליבות שתאפשרנה למדביק ללפות חלקים מחלקים שונים אחד אל השני למשך זמן? לכל היותר היו בבתים שלנו גומיות, "מקלות כביסה" או סרט הדבקה שקוף לנייר, ואיתם, תסכימו איתי, -- אין הרבה מה לעשות שצריך להדביק רגל שולחן שנשברה. הערכתי שהתכונה הזו היא שהפכה אותו לכל כך פופולרי.
נכון שבכל בית היה מצוי גם בקבוב קטן של דבק פלסטי, ובקבוק אחר של חומר שקוף שהיינו קוראים לו "דבק נייר" אבל אילו אפשרו הדבקה יציבה אך ורק של חומרים נקבובייתים כמו נייר ועץ ובתנאי שנניח עליהם משקולת או נצמיד אותם בגומיות. דבק פלסטי לא צלח להדבקת קרמיקה (הוא מתרכך במים), וכשל בהדבקת מתכת, או פלסטיק. כך שלמרות שדבק המגע לא היה אידאלי לאף אחת מהמתרות האחרונות שצינתי הוא היה הפשרה ההגיונית ביותר.
אך לשימוש אחד היה דבק המגע אידאלי, וזה הבטיח את מקומו בפנתאון הדבקים הישראלי לדור ודור. המדובר בהדבקה פורמייקה שנפרדה מבסיסה: פינות פורמייקה, משטחי, ורצועות פורמייקה שהתרוממו ברבות הימים ונפרדו מבסיס הסנדוויץ' או השבבית שעליו היו מודבקים. כי זאת נזכור: הצרכן הישראלי של שנות השישים-שבעים ושמונים ולמעשה גם בימנו אנו, היה מכור לפורמייקה -- ובגדול. פורמייקה על ארונות המטבח, על ארונות הקיר, על שולחן הכתיבה, על מגירות הנעליים, על המסגרת של מראת הכניסה וכו' וכו'.
מגיפת הפורמייקה היתה כה חריפה שרבים נפלו לפתחה. טובי מעצבי הארץ וטובי נגריה נפלו חלל במערכה הזו. ומכיוון שהדבק היחיד ששימש (ועדיין משמש) להדבקת פורמייקה הינו דבק המגע, הפך הוא לבן-בית בארמונות הפורמייקה הישראליים. אין זה משנה מתי נהגה הפורמייקה לבגוד בבעליה ולהתנתק ממצעה, אם היה זה בקיץ החם והלח או בחורף היבש, תמיד היה בהיכון דבק המגע שחש לעזרה, כי לפחות בהדבקת פורמייקה הוא ידע להצטיין.
כיום, בראשית המאה ה21 ירד דבק המגע מגדולתו ואותו החליף באון הדבק המהיר. את רוב פעולות ההדבקה הוא יודע לעשות טוב יותר. הוא עמיד במים, הוא אינו דורש זמן מיצוק ארוך, למעשה כמה שניות וזהו, הוא אינו דורש מערך לחיצה מתמיד -- אלה לחץ אצבעות של בערך רגע או מעט יותר, והוא יודע לאחות חומרים מחומרים שונים בצורה לא רעה ולפעמים מצוינת (הדבקת חומרים נקבוביים או מחוספסים).
תור הזהב של דבק המגע תם. נס ליחו (וגם ריחו האצטוני .... זוכרים) אבל זכרו ישאר איתנו לשנים רבות מאוד.
מר וגברת ישראלי נדרשו לדבק המגע עבור כל מלאכת הדבקה שרק שתוכלו לדמיין: מאיחוי חרסינה שנשברה ועד להצמדה פיסות עור של חגורה שנפרמה; מהדבקת שיברי הפלסטיק בטרנזיסטור הישן ועד הגשת מזור אורתופדי לרגל שולחן שנשברה ואוחדה לה יחדיו. ואת כל עבודת ההדבקה הזו עשה, ניחשתם נכון -- דבק מגע.
אך אצלנו בבית הדברים היו קצת שונים. אבי, שבמקצועו היה מכונאי אוניות, היה מבין אותם יודעי חן שלמדו להכיר את צפונות הדבק האפוקסי. בעוד שבישראל של שנות השישים -שבעים היה הדבק הזה מצרך נדיר למדי, בארצות הים, אירופה וארה"ב הוא כבר הפך בן בית, או לפחות בן מוסך או סדנה שליד הבית.
אבי קנה את שפופרות הדבק בארה"ב והביא אותם לביתנו. הוא לימד את אמי איך להשתמש בדבק והיא לימדה אותי ואת אחי איך לערבב, למרוח, ולהמתין עד שיתמצק. עוד כילד קטן יצא לי לעמוד על נפלאות האפוקסי על פני דבק המגע: הוא מסוגל למלא פערים, הוא מתקשה (לרוב בגוון שקוף) הוא מסוגל להדביק חומרים מחומרים שונים ללא כל בעיות, והמוצר שהודבק בעזרתו יחזיק מעמד הרבה מאוד זמן.
ובאשר לדבק המגע? הסיפור שלו הוא קצת שונה. הוא הומצא כדי להדביק חומרים בעלי מקדם חספוס שונה, או בעלי מקדם התפשטות שונה זה מזה. הדבק הומצא גם כדי לאפשר לחומרים המודבקים, להמשיך ולשמור על האלסטיות שלהם בזמן שהמוצר "עובד" (דבקים אחרים נוטים להתקשות ולקבע את שני הצדדים המודבקים אילו לאילו). הדוגמה הטובה ביותר שתסביר זאת היא הדבקות חומרים בתעשיית ההנעלה. במיקרים רבים צריך להדביק חלקי עור לחלקי גומי, ספוגים לבד וכו'. בנוסף, המוצר המוגמר "עובד". סוליה של עור וגומי חייבת להיות גמישה, לשון נעל המורכבת מבד המודבק לפלסטיק צריכה לדעת להתקפל -- ודבק המגע מאפשר זאת. לדבק המגע יש עוד תכונה חשובה. הוא מאפשר הצמדה ואיחוי ללא המתנה עד שהדבק יתמצק וללא צורך בלחיצת מתמשכת של החלקים המודבקים. זהו יתרון חשוב כיוון שבאיזה בית נורמלי היה מצאי כליבות שתאפשרנה למדביק ללפות חלקים מחלקים שונים אחד אל השני למשך זמן? לכל היותר היו בבתים שלנו גומיות, "מקלות כביסה" או סרט הדבקה שקוף לנייר, ואיתם, תסכימו איתי, -- אין הרבה מה לעשות שצריך להדביק רגל שולחן שנשברה. הערכתי שהתכונה הזו היא שהפכה אותו לכל כך פופולרי.
נכון שבכל בית היה מצוי גם בקבוב קטן של דבק פלסטי, ובקבוק אחר של חומר שקוף שהיינו קוראים לו "דבק נייר" אבל אילו אפשרו הדבקה יציבה אך ורק של חומרים נקבובייתים כמו נייר ועץ ובתנאי שנניח עליהם משקולת או נצמיד אותם בגומיות. דבק פלסטי לא צלח להדבקת קרמיקה (הוא מתרכך במים), וכשל בהדבקת מתכת, או פלסטיק. כך שלמרות שדבק המגע לא היה אידאלי לאף אחת מהמתרות האחרונות שצינתי הוא היה הפשרה ההגיונית ביותר.
אך לשימוש אחד היה דבק המגע אידאלי, וזה הבטיח את מקומו בפנתאון הדבקים הישראלי לדור ודור. המדובר בהדבקה פורמייקה שנפרדה מבסיסה: פינות פורמייקה, משטחי, ורצועות פורמייקה שהתרוממו ברבות הימים ונפרדו מבסיס הסנדוויץ' או השבבית שעליו היו מודבקים. כי זאת נזכור: הצרכן הישראלי של שנות השישים-שבעים ושמונים ולמעשה גם בימנו אנו, היה מכור לפורמייקה -- ובגדול. פורמייקה על ארונות המטבח, על ארונות הקיר, על שולחן הכתיבה, על מגירות הנעליים, על המסגרת של מראת הכניסה וכו' וכו'.
מגיפת הפורמייקה היתה כה חריפה שרבים נפלו לפתחה. טובי מעצבי הארץ וטובי נגריה נפלו חלל במערכה הזו. ומכיוון שהדבק היחיד ששימש (ועדיין משמש) להדבקת פורמייקה הינו דבק המגע, הפך הוא לבן-בית בארמונות הפורמייקה הישראליים. אין זה משנה מתי נהגה הפורמייקה לבגוד בבעליה ולהתנתק ממצעה, אם היה זה בקיץ החם והלח או בחורף היבש, תמיד היה בהיכון דבק המגע שחש לעזרה, כי לפחות בהדבקת פורמייקה הוא ידע להצטיין.
כיום, בראשית המאה ה21 ירד דבק המגע מגדולתו ואותו החליף באון הדבק המהיר. את רוב פעולות ההדבקה הוא יודע לעשות טוב יותר. הוא עמיד במים, הוא אינו דורש זמן מיצוק ארוך, למעשה כמה שניות וזהו, הוא אינו דורש מערך לחיצה מתמיד -- אלה לחץ אצבעות של בערך רגע או מעט יותר, והוא יודע לאחות חומרים מחומרים שונים בצורה לא רעה ולפעמים מצוינת (הדבקת חומרים נקבוביים או מחוספסים).
תור הזהב של דבק המגע תם. נס ליחו (וגם ריחו האצטוני .... זוכרים) אבל זכרו ישאר איתנו לשנים רבות מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה